סוף המאה ה-19 -מעבר לעידן חדש

מה עושים כשתוקפים אותך? מחזירים מכות או סופגים בשקט? 🥊 זו הייתה הדילמה המכאיבה של היישוב היהודי מול התקפות הערבים בשנות ה-20 וה-30. מצד אחד, רוב הנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון וארגון ההגנה דגלו במדיניות "ההבלגה" - איפוק והגנה מרוסנת. הם טענו שלא צריך לנקום בערבים אחרי התקפות, אלא להתרכז בהגנה על היישובים היהודיים ולהמשיך לבנות את הארץ. בן-גוריון אמר שאלימות תגמול תפגע במעמד המוסרי של היהודים ותסכן את היחסים עם הבריטים. במקום זה, הוא עודד מאבק מדיני - פניות לבריטים ולדעת הקהל העולמית. מצד שני, היו ביישוב (בעיקר בקרב הימין ואנשי האצ"ל) שדרשו "תגובה" תקיפה. 👊 הם טענו שאיפוק מעודד עוד אלימות, ושצריך להרתיע את התוקפים על ידי פגיעה בהם ובתומכיהם. אחרי מאורעות תרפ"ט (1929), במיוחד, רבים הרגישו שההבלגה משפילה ורק מגבירה את האויב. בשיא המרד הערבי (1936-1939), הוויכוח הגיע לשיא: האצ"ל (שפרש מההגנה) החל לבצע פעולות תגמול נגד ערבים - הם הניחו פצצות בשווקים ערביים בירושלים ובחיפה בתגובה לפיגועים וגרמו לאבידות רבות. ההנהגה הרשמית של היישוב גינתה את הפעולות האלה וחששה שיסלימו את האלימות. 😰 לקראת סוף המרד, גם ההגנה עצמה הקימה יחידות מיוחדות (כמו פלמ"ח ופלוגות הלילה של וינגייט) שביצעו פעולות יזומות נגד כנופיות ערביות - אבל רק נגד כוחות חמושים, לא נגד אזרחים. הוויכוח הזה שיקף הבדלי השקפה עמוקים: ממלכתיות ואחריות בינלאומית מול גישת "כוח מול כוח". בפועל, רוב היישוב דבק רשמית בהבלגה - לא אימץ באופן גלוי טרור נגדי. אבל האצ"ל והלח"י פעלו בדרכם שלהם, במיוחד אחר כך נגד הבריטים. 🤫 זה היה ויכוח שהשפיע גם על הפוליטיקה הישראלית אחר כך: צד אחד ראה את עצמו כמוסרי ומאופק, והצד השני כתקיף ונחוש. הייתה כאן שאלה של אסטרטגיה, אבל גם שאלה ערכית: איך מגיבים לאלימות? האם יש מקום לאיפוק גם כשפוגעים בך?