אחרי יוחנן הורקנוס בא אלכסנדר ינאי (בנו), והוא הביא את הממלכה לשיא עוצמתה - אבל גם למחלוקות פנימיות קשות! 😬

ינאי (103-76 לפנה"ס) היה המלך-הכהן הגדול האולטימטיבי - כוחני, שאפתן ויהיר. הוא המשיך את מסעות הכיבוש: הרחיב את גבולות הממלכה לעבר הירדן, השתלט על ערי החוף הפלשתיות, ואפילו בנה צי ספינות! צבאו היה חזק, והממלכה הייתה בשיא גודלה.

אבל בתוך הממלכה החלו בעיות: ינאי אימץ סגנון מלוכה הלניסטי - הוא אהב פאר, טקסים מפוארים ותוארים גרנדיוזיים - ממש כמו אינפלואנסר עם אגו מנופח! 🤴

הדבר הרגיז את ה"פרושים" - החכמים והעם שדגלו בערכים של ענווה וצדק יהודיים מסורתיים. מצד שני, תמכו בו ה"צדוקים" - בני האצולה והכהונה העשירים. זה היה קרע חברתי-דתי עמוק, כמו מלחמת תרבות ענקית! 🥊

המתיחות הגיעה לשיא כשבחג הסוכות, כשינאי שימש ככהן גדול בבית המקדש, השליך עליו ההמון אתרוגים (!) והעליב אותו. ינאי הגיב באכזריות: הוא הרג אלפים ממתנגדיו ואף צלב כ-800 פרושים!

אחרי מות ינאי, עלתה לשלטון אשתו, המלכה שלומציון אלכסנדרה (76-67 לפנה"ס) - אחת המנהיגות הנדירות בהיסטוריה היהודית. היא הייתה בדיוק ההפך מבעלה: פייסנית, חכמה, ודאגה לאחדות.

היא שיתפה פעולה עם הפרושים (אחיה שמעון בן שטח היה מנהיג פרושי מוביל), קידמה חינוך ומשפט, ושמרה על שלום פנימי. תקופתה הקצרה נחשבת ל"תור זהב" של יציבות ושגשוג תרבותי. מעניין איך אישה אחת הצליחה להשכין שלום אחרי כל הכאוס שבעלה יצר! 👸