מדינות לאום חדשות באירופה!

עכשיו, החזיקו חזק, כי זה מדהים – קרוב ל-30 מיליון אנשים (!) באירופה מצאו את עצמם כמיעוטים במדינות לא להם. זה כמו להתעורר בבוקר ולגלות שהשכונה שלך החליטה להיות מדינה אחרת, והחוקים עכשיו בשפה שאתה בקושי מבין. מבאס, אה? 😩 כמעט כל מדינה חדשה הייתה כמו קערת מיקס של קבוצות אתניות שונות: • בצ'כוסלובקיה - 32% מהאזרחים לא היו צ'כים או סלובקים, אלא גרמנים, הונגרים, אוקראינים, פולנים ויהודים. זה כמו להיות בכיתה שבה כל שלישי תלמיד מדבר שפה אחרת! • בפולין - יותר מרבע מהתושבים היו מיעוטים: 16% אוקראינים, 10% יהודים, 6% בלארוסים וכ-3% גרמנים. • ביוגוסלביה - הסרבים שלטו, אבל המדינה כללה גם קרואטים, סלובנים, בוסנים, מונטנגרים, מקדונים ואלבנים. כמו משפחה גדולה שבה האח הבכור מחליט הכל. 👑 המצב יצר חיכוכים, כמובן! ממשלות ניסו לקדם את התרבות והשפה של הרוב, ומיעוטים הרגישו מקופחים. בפולין, למשל, האוקראינים בגליציה המזרחית סבלו מ"פולניזציה" – ניסיון להפוך אותם לפולנים בכוח (כמו לכפות על כולם לאהוב את אותו סגנון מוזיקה 🎵). חלק מהאוקראינים התקוממו והקימו ארגוני מחתרת, והשלטון הפולני הגיב בדיכוי אלים. סבבה... כדי לנסות לפתור את הבעיה, נחתמו "חוזי מיעוטים" – הסכמים בינלאומיים שאמורים היו להגן על זכויות המיעוטים. כל מדינה חדשה הייתה צריכה להבטיח ש: • המיעוטים יזכו לאזרחות שווה • הם יוכלו ללמוד בשפה שלהם • הם יוכלו להקים מוסדות קהילה משלהם אבל... וזה "אבל" גדול... אף אחד לא ממש אכף את החוזים האלה! 🤦‍♀️ זה כמו כשהמורה אומרת "אל תעתיקו במבחן" ואז יוצאת מהכיתה. חבר הלאומים (ארגון בינלאומי שקדם לאו"ם) היה אמור לפקח, אבל לא היו לו "שיניים" להעניש מדינות שהפרו את ההסכמים. בסופו של דבר, המצב הזה של מיעוטים מקופחים הפך לחומר נפץ פוליטי. לקראת סוף שנות ה-30, גרמניה הנאצית השתמשה בטיעון "אנחנו צריכים להגן על הגרמנים במדינות אחרות" כתירוץ לפלוש לצ'כוסלובקיה ולפולין – מה שהיה למעשה הניצוץ שהצית את מלחמת העולם השנייה! 💣